<h1>ספר מצות זמניות הלכ' ט"ב</h1>
<h2>דף יג.</h2>
והרחיצה אסורה בין בחמין בין בצונן, ואפילו להושיט אצבעו במים, אלא אם היה מלוכלך בטיט ובצואה. וכתב (הרמב"ם) [רמב"ן] ז"ל ערב ט"ב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים, ובלילה מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן, ולמחר מעבירה ע"ג עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהם, ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה, אבל שלא בשעת התפלה אם היו ידיו מטונפות רוחץ כדרכו ואם לאו אינו רוחץ. ומי שדרכו לרחוץ לפלוף שעל גבי עיניו רוחץ, דהו"ל כמלוכלך בטיט או בצואה.
<h2>דף כו:</h2>
תיקון תפלה. ליל ט"ב יתפלל ערבית י"ח ויאמר עננו, ובשחרית ובמנחה עוד, כמו בשאר צומות. אח"כ אומר ש"ץ קדיש עד למעלה [—לעילא]. אח"כ פותח איכה ויקרא הג'. אח"כ אומר מן הקינות הראויות. אח"כ אומר ובא לציון ולא יאמר ואני זאת בריתי וישלים סדר קדושה. אחר כך יאמר קדיש יתגדל ויתקדש שמיה רבא דהוה עתיד לחדתא עלמא ולשכללא היכלא ולמפרק חייא ולאחייא מיתייא ולמיעקר פולחנא נוכראה מארעא ולאתבא פולחנא קדישא די שמיא לאתריה ולהדריה ולזיויה ויקריה ושכינתיה בחייכון וביומיכון וגו' תתכלי חרבא וכפנא ומותנא ומרעין בישין יעדי מינן מנן ומכל עמיה בית ישראל ואמרו אמן אחר יהא שלמא רבא וגו' וגו'. ואם היה בליל יום ראשון מברך בורא מאורי האש בלבד. אחר כך קדיש עד למעלה [—לעילא] קודם שיתחיל איכה. ולמחר יסדר שליח צבור בחוזרו התפלה מה שיאות מן הקינות. ולא יאמר רצה ויתחיל ואישי ישראל. ואינו אומר ברכת כהנים כמו בתפלת מנחה שבכל השנה. ואומר בשים שלום עושה השלום לברך את עמו ישראל ברוב עוז ושלום בא"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן ואינו אומר תחנונים ולא נפילת אפים. ואומר במקומו מה שירצה מן הקינות. ויצא מהם לנחמה השיבנו י"י אליך ונשובה. ויאמר עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלים תשוב תרחם ציון תבנה חומות ירושלים. ואחר כך מוציא ס"ת מבלי שיאמר אל ארך אפים. ויתחיל לפני התיבה מן תיגלה ותיראה מלכותו. וקורא בפרשת ואתחנן מן כי תוליד בנים עד נותן לך כל הימים עם כהן ולוי ומפטיר. וההפטרה אסוף אסיפם [מגילה ל"א ע"א]. והברכה עד מגן דוד. אחר כך אומר אשרי בלי למנצח. אחר כך סדר קדושה בלי ואני זאת בריתי. ואומר קדיש עד למעלה [פירוש חצי קדיש]. אחר כך פותח איכה ויקראוה הקהל. אחר כך מזמור על נהרות בבל. אחר כך קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא, כמו שסדרתי בערבית. ונהגו העם לקרוא אחר כך איוב. למנחה הולכין לבית הכנסת קודם המנחה וקוראין בנחמות ישעיה, ומתחילין מן נחמו, עד עת תפלת מנחה, שתיקונה כשאר הצומות, זולתי שיקרא המפטיר בס"ת במקום ישראל, ומוסיף היחיד וש"ץ בברכת תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת במהרה, נחם י"י אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה מבלי בניה, היא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה אשר לא ילדה, ויבלעוה לגיונים וירשוה עובדי פסילים, ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו חסידי עליון וגו', וחותם בא"י מנחם ציון ובונה ירושלים וגומר התפלה. ואם היה תשעה באב יום ראשון, מאחר שלא יאמר הבדלה ליל תשעה באב זולתי בורא מאורי האש כמו שהזכרתי, יש לו לאומרה בליל מוצאי תשעה באב אחר תפלת ערבית. וקדיש שלם אחריה. יקח בידו כוס יין ויברך בפ"ה והמבדיל בין קדש לחול. תם.
והמקומות שנהגו שלא לאכול בשר מר"ח ועד התענית, אע"פ שאינו אלא מנהג בלבד, אסור לשנות מנהג הקדמונים. וכ"כ רבינו משה ז"ל ויש מקומות שנהגו לאכול בשר מר"ח ועד התענית. ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ. ואסור לשנות מנהג אבותינו נוחי נפש.
מפני שציונו הנביא ע"ה לזכור את ירושלים עיר מקדשנו בכל עת ובכל זמן, כדי שלא ישתכחו מלבותנו חורבנה ושוממותה כאומרו, זכרו מרחוק את י"י וירושלים תעלה על לבבכם. ואמר הנביא ע"ה דואג ומתעצב עליה, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. אחר כך לא נסתפק בזה עד שאמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ומאחר שאנחנו נשאל ונבקש מאת אלהינו ונאמר זכור י"י לבני אדום את יום ירושלים והוא יתברך אין שכחה לפני כסא כבודו, כל שכן שיש לנו לשום על נפשותינו שלא נשכח. וכבר הבטיח האל יתברך שיראה בשמחתה כל המתאבל עליה, כאומרם ז"ל [ל' ע"ב] כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. לכן חובה עלינו להתאבל ולהתעצב עליה בזמן חורבנה ושריפת בית קדשינו ותפארתו בכל שנה. ויש לנו לקצר ולמעט בשמחתנו והקיצור במלאכתנו ושנוי מאכלנו משיכנס אב עד תשעה ימים ממנו, כמו שנאמר במשנה משנכנס אב ממעטין בשמחה. ומראש חדש עד התענית כל העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן ומלבנות ומלנטוע, ומארסין ואין כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין. מ"ט משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה ונשואין בלא סעודה איכא שמחה. אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו. ופירוש גוהה, שנוטה ליפול.
אך עט"ב אסור לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין. ודוקא בסעודה שיצום אחריה כשיאכלנה אחר חצות היום, אך הסעודה שיש לו לאכול לאחריה קודם הצום, אפילו שתהיה אחר חצי היום או שתהיה קודם חצי היום אפילו שיש לו לצום עליה מותר לו לאכול ולשתות מה שירצה, ובלבד במקומות שנהגו לאכול בשר בהם. וכשחל עט"ב להיות בשבת מעלה אדם על שלחנו ואפילו כסעודת שלמה בשעתו. וכתב רבינו האי ז"ל אין שני תבשילין האסורים לאכול בערב ט"ב אלא משני מינים, אורז או עדשים או ביצים ודגים, אבל שני תבשילין ממין אחד, כגון שני תבשילים מביצים שני תבשילין מעדשים מותר לאוכלם. וכתב הרב ר' יצחק ן' גיאת ז"ל שני תבשילין אפילו ממין אחד דרך כבוד הם ואסרו אותם חכמים. אך מי שאסר שני מינים בקדרה אחת כמו עדשים עם ביצים או דג עם ביצים מפני שנקראים שני תבשילים לענין עירוב, אין הלכה כמותו מפני שהקילו חכמים בעירוב. ומותר להתפרנס במיני פירות הרבה או ירקות, ובלבד שיאכלם בלתי מבושלים. ונהגו הרבה ב"א לאכול הסעודה המפסיק בה עדשים, שהוא מזון נאות לאבל. כמו שדרשו בויזד יעקב נזיד עדשים שעשאו יעקב ביום שמת אאע"ה, ואמר עשו ליעקב מה טיבה של תבשיל זה, אמר לו שמת אבי אבינו, מה עדשה זו כגלגל, אף העולם עשוי כגלגל, ומה עדשה אין לה פה, כך צריך האבל שידום שנאמר [ויקרא י'] וידום אהרן. ואלו המזונות הנזכרים אמנם הם לאותם שמנהגם שלא לאכול הלחם בלבד ולא יכלו לבלעו יבש. אבל החסידים הקדמונים לא היו אוכלים בעט"ב אלא פת שרוי במים בלבד. בירושלמי [פ"ד ה"ו] ר' פלוני הוה מטבל פתיה בקיטמא אמר זו היא עיקר סעודת ט"ב לקיים מה שנאמר [איכה ג'] ויגרס בחצץ שיני. ר' יהודה בר אלעאי היה נוטל פת במלח וקיתון של מים והיה אוכל בין תנור וכירים ודומה למי שמתו מוטל לפניו. והרמב"ם ז"ל כתב, מימי לא אכלתי ערב תשעה באב אפילו תבשיל של עדשים אלא אם חל בשבת.
<h2>דף כט:</h2>
והשבוע שבו ט"ב אסור לגלח השער ליופי וכיבוס הבגדים. ובלבד קודם התענית, אבל לאחריו מותר, לאומרם שבת שחל ט"ב להיות בתוכה אסור להתגלח ולכבס, ואמרו דוקא לפני התענית אבל אחריו מותר. אמנם כיבוס הבגדים באותם הימים והיותם שמורים עד לאחר ט"ב, יש מחלוקת בזה לרב נחמן ורב ששת. והלכתא כרב ששת שאסר. ואמר בירושלמי [פ"ד ה"ו], וכיבוס זה האסור בשבת שחל ט"ב להיות בתוכה, לא לכבס עכשיו דווקא, אלא אפילו במכובסים מקודם לכן אסור ללבשן. ולא לבישה בלבד, אלא בין ללבוש בין להציע מטה בין באיש בין באשה, ואפילו במטפחות הידים והשלחן כולן אסורים. ואסרו ללבוש בגדים מכובסים באותם הימים, ואפילו יהיו מכובסים קודם לכן. וגם לכסות המטפחות המכובסות ולהציע המטה בהם. ואסרו עוד כיבוס מטפחות הפנים והשלחן.
<h2>דף ל.</h2>
וכל הדברים שהאבל מוזהר בהם, כל אדם מוזהר בהם בתשעה באב, רחיצה סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, מפני שארעו לאבותינו חמשה דברים, הא' שנגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ. הב' שריפת בית ראשון, כמו שאמר בסוף ירמיה [נ"ב י"ב] ובחודש החמישי בעשור לחדש בא נבוזארדן ושרף את בית י"י. וארז"ל [כ"ט ע"א] בשבעה בו נכנסו גוים להיכל ואכלו ושתו בו, וקלקלו בו שמיני ותשיעי, ולעתותי ערב הציתו בו האש, ונשרף עם שקיעת החמה בתשיעי ועשירי. והג' שריפת בית שני. והד' אירע בו שנלכדה ביתר. ה' ציוה בו טורנוס[רופוס] הרשע שיחרש המקדש, כמו שלמדו מפי השמועה. ולזה אמרו [כ"ו ע"א] חמשה דברים אירעו לאבותינו בתשעה באב, נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית ראשונה ושניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר, ואמרו [כ"ט ע"א] תניא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, כשחרב הבית בראשונה תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היה, ומשמרתו של יהוריב היתה, והלויים עומדים על דוכנם ואומרים שירה וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, לא הספיקו לומר י"י אלהינו עד שנכנסו גוים וכבשום. וכן בשניה. ולא שירה של אותו היום היתה אלא שנפלה בפיהם. וחובות האבל שהן נוהגין בתשעה באב, אמנם הם אסורות בלבד כמו שזכרתי רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ואמנם החמורות מהם, כמו עטיפת הראש וקריעה וכפיית המטה, אין חייבין בהן בתשעה באב.
<h2>דף ל:</h2>
ולשון המשנה [פסחים נ"ד ע"ב], מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום ת"ח בטילים. ואמרו [תענית ל' ע"ב] כל העושה מלאכה בט"ב אינו רואה בה סימן ברכה לעולם. ובירושלמי [תענית ספ"א], אין שואלין בשלום חבירים בט"ב אבל משיבין את ההדיוט בשפה רפה. ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד ובהלכות ובאגדות משום שנאמר [תהלים י"ד] פקודי י"י ישרים משמחי לב, אבל קורא הוא בקינות ובאיוב ובדברים רעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטילין בו. אבל אין למנוע מלשום תפלין בט"ב, שכתב מי שראוי לסמוך על דעתו, אין לבטל מצות תפלין משום אבלות ישנה. דלא עדיף מיום שני דאבל.
